פסק-דין בתיק ת"א 28553-03-11

תביעה ותביעה שכנגד שיסודן בהסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה קצובה של שנה.

רקע כללי

1.      התובעת (הנתבעת שכנגד, להלן: " התובעת")  אם חד הורית לשלושה ילדים קטינים. ביום 4/9/2009 התקשרה התובעת עם הנתבעת (התובעת שכנגד, להלן: " הנתבעת") בהסכם שכירות לפיו היא שכרה מהנתבעת דירה תמורת תשלום חודשי בסך 3,000 ש"ח.

על פי הסכם השכירות, תקופת השכירות הייתה אמורה להתחיל מ- 1/9/2009 עד ליום 31/8/2010.

טענות התובעת

2.      לטענת התובעת, בחודש ספטמבר 2010 ועל מנת לאפשר לה לאתר דיור חלופי, הוסכם בין הצדדים על הארכת תקופת השכירות בעל פה עד ליום 28/2/2011. למרות זאת, הנתבעת לא הסכימה להמתין וביום 9/2/2011 היא עשתה דין לעצמה ותוך הצגת מצג שווא כי היא מביאה פועלים לדירה לבחון ביצוע שיפוצים בדירה, היא הכניסה פועלים אשר הרסו את כל הדירה והריהוט שבה וניתקו את צנרת המים, באופן שלא איפשר המשך מגורים בדירה.

לנוכח ההרס שנעשה בדירה על ידי פועלי השיפוצים, התובעת לא יכולה הייתה להמשיך להתגורר בדירה עם שלושת ילדיה הקטינים; בעקבות כך, האי פנתה ללשכה לסיוע משפטי אשר הגישה בשמה לבית המשפט ביום 10/2/2011 בקשה למתן צו עשה אשר יחייב את הנתבעת להשיב את מצב הדירה לקדמותו ולחבר אותה למים ולחשמל; בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד בהחלטה מיום 10/2/2011, ואף חייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בגין דיור חלופי לתקופה מיום 9/2/2011 ועד 21/2/2011 בסך של 500 ש"ח ליום.

לטענת התובעת, מיום 12/2/2011 ועד 15/2/2011, תקופה של 3 ימים, נמצא לה ולילדיה מקום מגורים חלופי מטעם עיריית ירושלים, אך ביתר הימים היא נאלצה להתגורר בדירה ההרוסה ללא תנאים מינימאליים עד ליום 21/2/2011.

3.      התובעת ממשיכה וטוענת כי, מעשי הנתבעת מהווים עשיית דין עצמי, האסורה בטרם ניתן פסק דין לפינוי, על אחת וכמה וכמה כאשר התובעת החזיקה בדירה כדת וכדין על פי הסכם שכירות; הריסת הקירות, השירותים והרהיטים נעשתה שלא כדין, תוך ביצוע עוולה בדבר השגת גבול במטלטלין, שליחת יד וגזל; הנתבעת הפרה חובה חקוקה כשפעלה בניגוד לחוק המקרקעין לפינוי התובעת מהדירה; הנתבעת הפרה את ההסכם שקיים בין הצדדים בהפרה יסודית ובגין כך התובעת זכאית לפיצוי; הנתבעת לא קיימה את ההסכם הקיים בין הצדדים; הנתבעת הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה בקיום ההסכם.

4.      עוד טוענת התובעת כי עקב הריסת תכולת הדירה, היא נאלצה לגור בדירה ללא תנאים בסיסיים עד ליום 21/2/2011 משום שלא היה לה כסף לממן שהות בבית מלון או לשכור דירה אחרת; בגין כך נגרם לה ולילדיה נזק נפשי רב, שבגינו היא נאלצה לממן טיפולים נפשיים עבורה ועבור ילדיה.

5.      התובעת מבקשת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 200,000 ש"ח. בנוסף לכך, היא מבקשת פיצוי בגין הנזק שנגרם למטלטלין שלה שהיו בדירה, בסך של 50,000 ש"ח. עוד מבקשת התובעת שהנתבעת תשלם לה את הסכום שנפסק להליך הזמני עבור דיור חלופי בסך 6,000 ש"ח.

טענות הנתבעת

6.      לטענת הנתבעת, כבר בחודש נובמבר 2009 התובעת לא שילמה את דמי השכירות במלואם ובחודש דצמבר 2009 לא שילמה אותם כלל; עקב כך, הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול הסכם השכירות ביום 2/12/2009.

לאחר מכן, חידשה התובעת את תשלומי דמי השכירות השוטפים אך לא שילמה את החוב לחודשים נובמבר - דצמבר 2009; על אף שהסכם השכירות בא לסיומו, הסכימה הנתבעת ליתן לתובעת אורכה לפינוי הדירה עד למציאת דיור חלופי.

בחודש נובמבר 2010 שוב הפסיקה התובעת את תשלום דמי השכירות כסדרם; היא שילמה בחודש נובמבר 2010 סך של 1,200 ש"ח; בדצמבר  2010 לא שילמה כלל, ובינואר 2011 שילמה סכום זעום בסך 50 ש"ח .

7.      בינואר 2011 קיבלה הנתבעת הודעה על סיום חוזה השכירות של הדירה שבה היא התגוררה בחודש מרץ 2011, עקב מכירתה, לכן הנתבעת הייתה זקוקה לדירה שלה המושכרת לתובעת בהקדם האפשרי; הדירה סבלה מהזנחה קשה מצד התובעת אשר גם גרמה נזק למערכת הביוב משום שהכניסה לכלוך קשה שעלול לסתום את המערכת לחלוטין; עקב תחזוקה לקויה של הדירה, היה צורך בביצוע שיפוץ דחוף לדירה על מנת לאפשר מגורי הנתבעת ולמנוע נזק נוסף לדירה ולשכנים.

בעקבות התפתחות זו קיבלה הנתבעת התחייבות מפורשת מהתובעת לפנות את הדירה בתחילת חודש פברואר 2011; על בסיס התחייבות זו, שכרה הנתבעת בעל מקצוע לביצוע השיפוצים.

התובעת שוב לא עמדה בהתחייבותה בתחילת חודש פברואר 2011, ובעקבות כך נדחתה תחילת השיפוץ ליום 9/2/2011, כאשר התובעת היא זו שתיאמה את תחילת עבודות השיפוצים עם קבלן השיפוצים; התובעת אף שילמה ביום תחילת השיפוצים סך של 700 ש"ח ע"ח החוב שהיא חייבת בגין דמי השכירות, אולם יום למחרת הגישה התובעת במפתיע וללא כל התראה, בקשה למתן צו עשה במעמד צד אחד כנגד הנתבעת; בסופו של דבר, התובעת עזבה את הדירה ביום 21/2/2011 מבלי לשלם את חובה לנתבעת.

8.      לטענת הנתבעת, התובעת לא שילמה דמי שכירות מלאים בגין חודש נובמבר 2009; לא שילמה דמי שכירות כלל בחודש דצמבר 2009; שילמה דמי שכירות בחסר בחודש נובמבר 2010 בסך 2,700 ש"ח במקום 3,000 ש"ח; לא שילמה כלל בגין חודש דצמבר 2010; בחודש נובמבר 2010 היא שילמה 1,200 ש"ח במקום 3,000 ש"ח; ביום 9/2/2011 היא שלמה 700 ש"ח ע"ח החוב, ולפיכך היא נותרה חייבת בגין דמי שכירות סך של 8,700 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.